בכל מופע סטנדאפ אמירות כמו "אני אנוח בקבר" או כמצוטט מעלה " לילדים שלי לא תהיה תמונה לבכות עליה לאחר מותי" יגררו שלל פרשנויות ובדיחות נוסח פולנייה. אבל כאן בקונטקסט שלי זו אמת אמיתית וצורבת. למעלה מ 20 שנה. (מאז שאני זוכרת את עצמי) אני ממעטת להצטלם. אני לא אוהבת להנציח את כיעורי, חולשתי. את היותי שמנה! ושלא תבינו לא נכון במהלך השנים נהניתי לפרקים מגזרה סבירה ומראה לא רע יחסית. אולם, משהו קדמוני בי, מתוך מודעות גבוהה, נותן לשריטה לגבור על המציאות.
אולי כי פשוט הוא לא יכול להאמין כי זה אמיתי?
למה? נחטט קצת.
בעידן הטרום אנורקסיה אי שם בגיל ההתבגרות כבר הבנתי שמה שאני רואה במראה שונה בתכלית השינוי מהמציאות… (מי שרגיל לראות את עצמו שמן לא יראה את הרזה שבו).
או אז נדהמתי לראות בתמונות (בניגוד למה שחשבתי שראיתי במראה) ילדה שדופה. לימים הצטרפתי למועדון האקורדיאון. מתכווצת ומתרחבת לחילופין. עם השנים מגמת המשקל מגיעה לשיאים חדשים. ואני כמי שיודעת שהמראה סוביקטיבית הנה, מעדיפה לברוח מהמציאות ולהישאר בעיני עצמי מה שאני חושבת שאני וחס וחלילה לא גרוע יותר, ולא מצטלמת. לא עם ילדי, לא עבור ילדי, לא באירועים חגיגיים ובטח בטח בטח לא ליד אוכל.
למה אני סובלת מהשמנה?
הכל מתחיל בילדות זה נכון, אבל בגיל ארבעים וקצת, היה לי מספיק זמן לתקן, למחוק, ולא הצלחתי. בתוכי קיימת ילדה שיש לה תשוקה לאוכל. תשוקה שריסנתי לסירוגין לאורך השנים, אבל כמו חיית טרף, התפרצה כשקצת שחררתי, בשעת משבר. המפלצת גדלה וגדלה ואובדן השליטה התעצם עד כדי הרמת ידיים. עתה, החלטתי כמי שכל חייה חיה מתוך ידיעה שכל העולם ואישתו מסתכל לה בצלחת, שאני משחררת. משחררת את החיה הזו שתמיד היתה צריכה "להיות בדיאטה", לשמור, לא לאכול מזה, ולא לאכול מזה. פשוט שחררתי. נתתי לה לחוות בהנאה את כל מה שייסר אותה במשך השנים. "לאכול את מה שאסור".
הפרדוקס
לאורך השנים הפכתי לסנדלרית הכי יחפה שיש. מרוב נסיון וידע בתזונה ודיאטה, הפכתי למעודכנת ומומחית של ממש בתחום. מספר שנים אפילו ניהלתי פורום חזרה לגזרה לאחר לידה ותזונת תינוקות. מאות אמהות נעזרו בנסיון ובידע שלי להתמודד עם בעיות אכילה ומשקל.
הידע במקרה שלי לא היה יתרון. כי הבעיה שלי היא לא הרכבת תפריט או אכילה נכונה. הבעיה שלי היא מוטיבציה, או שליטה.
המודעות העצמית הגבוהה שלי שאפשרה לי להיות בשליטה בכל תחום אחר בחיי. אבל החליטה לשחרר בנושא אכילה.
תירוצים.
מתי הבנתי שאני חולה
כאשר הצטלמתי וראיתי שהתמונה גרועה הרבה יותר מהמראה.
כאשר פעולות פשוטות נעשו מורכבות לביצוע (לנעול נעליים למשל).
מי שחולה שילך לרופא
במצבי הגופני לרפואה יש פתרונות: ניתוח או כדורים. אף אחד מהן לא יפתור את הבעיה בראש.
לא בחרתי באפשרויות אלו, וגם לא אבחר בעתיד. הדיאטנית שטיפלה פעם והתיאשה ממני, אמרה לי פעם במפגש אקראי: "את יודעת מה את צריכה לעשות, את רק צריכה מסגרת שתדחוף אותך". היא צודקת.
הבעיה, שכמו ביחסי מין, ככל שעושים יותר, נדרש סף ריגוש גבוהה יותר. הייתי שם, עשיתי הכל, זה כבר לא מזיז לי.
בכל קריירת הדיאטות שלי, הייתי פעם אחת במקום שעשה לי ממש טוב. ניהלתי אורח חיים תזונתי המתבסס על העקרונות של AA (אכלנים כפייתים אנונימיים) שנמנעים מאכילה של מוצרים על בסיס גלוטן וסוכר. זה עשה לי טוב גופנית ונפשית. שמרתי על משקל ותזונה מאוזנת זמן רב יחסית. בתקופה זו אני, האנמית מלידה, נהנית מתוצאות של בדיקות דם כמו שלא היו לי מעולם.
משמע, העקרון טוב לי, אממה המסגרת לא עבדה. פעם אחת ביקרתי שם, במפגש של AA. מצאתי אנשים שלקחו שליטה על חייהם, אמנם. אבל החדר היה נורא עצוב. לאנשים האלו לא היה ברק בעיינים, הם לא נראו נהנים מהיכולת שלהם לשלוט על מה שנכנס להם לפה.
הם היו רזים ועצובים.
אז זהו, יש החלטה, אלו העקרונות על פיהם אני רוצה לחיות. איך מתחילים?
בהחלטה:
א. לכתוב בלוג שיחייב אותי להשיג תוצאה ולשמור עליה.
ב. לפנות לעזרה מקצועית.
שמעתי המון חוות דעת חיוביות על מכון אברהמסון. אז החלטתי ללכת.
עתה כאשר ההחלטה התבצעה, עד לתור הראשון לטיפול, אני קמה כל בוקר עם תחושה טובה, אופטימית. שהנה. אני שם.
מסעדת המבורגרים פופולארית, משפחה חוגגת אירוע, כולם אוכלים ומצטלמים.
בקרוב, גם אני אהיה שם.